<h1>רבינו יהונתן מלוניל — מו"ק</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ולא זה בלבד, כלומר נסקלים של ב"ד שאנו אומרים כל הנסקלין נתלין ומצוה לקברן בו ביום דכתיב [דברים כ"א] לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא וגו' אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה אם היה יכול לקברו בו ביום כלומר לתקן תכריכיו ולא עשה עובר בלא תעשה. הלינו לכבודו, כדי לקנות לו תכריכין חשובין יותר או שאין קרוביו ורעיו בעיר וממתין אותו עד שיבואו למחר אינו עובר.
<h2>דף מו:</h2>
הספידא יקרא דחיי וכו' דאמר לא תספדוה לההוא גברא, אי אמרת יקרא דחיי לאו כל כמיניה לזלזולי בכבוד החיים (אי אמרת יקרא דחיי הוא) [ו]אין להוציא מהם שברשותם למחול כבודם ואי אמרת יקרא דמיתא הוא מפקינן מיניהו בעל כרחיהו ופשטינן יקרא דמיתנא הוא.
<h2>דף מח.</h2>
מזרקין לו כלים, שכוונתן שיהיו נקברין עמו ונאסרין בהנאה. מצוה על אחרים להצילן, לפי שעוברין על בל תשחית. בד"א, שאינן נאסרין. בשלא נגעו במטה, הנקברת עמו שאין יכולין הרואים לטעות באותן הכלים ובין כלי המטה הנקברין עמו אבל אם נגעו אסור להצילן דאתי למטעי כמו שפירשנו אי נמי אתי לאיחלופי פעמים שיצילו עמהם הבגדים שכוונת כולם לקברם עמו ובדעת מיושבת אסרום. משהגיע לארון אין מצילין כדפרישית. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חבלן וכו' מנוולו, שמרבה על פניו רפש וטיט שהכלים נרקבין עליו. מרבה עליו את הרמה, הבגדים שאוכלת אותם העש ונוספה עליו על אותן שיוצאין מעצמן. כסות היורדת [עם המת] לשאול, וכל העושה תכריכין למת ניכר לכל ומכירין שהוא מודה בתחיית המתים ותבוא עליו ברכה.
